דברים שלא חשבתי שאספר

השבוע עזבנו את הדירה המעלפת שלנו בקריות. דירה מפנקת, גדולה ומעוצבת.

החלטנו לנסות איכות חיים אחרת.

עברנו למושב. לגבע כרמל. בשכירות.

"השתגעת? מושב? למה לעבור לגור בשכירות?" אז כן. מושב ושכירות.

אם הייתם רואים את הדירה לפני באמת הייתם תוהים אם השתגעתי. הדירה פיצית. ממש. בקושי 60 מ"ר.

מילא קטנה, אבל גם חורבה אמיתית. הקירות בה סדוקים, מתקלפים וישנים. קירות שפריץ - טמבורטקס (דמוי קוטג') של פעם.

אריחי מטבח חומים ורצפה ישנה עם לא פחות מאשר שלושה סוגי ריצוף מתקופות שונות. למרות כל אלו משהו בה פשוט שבה אותי.

החלוקה שלה. האנרגיה שהיא משרה ומקרינה. ידעתי שאני אהפוך אותה לפנינה אמיתית. יכולתי כבר לדמיין את החיוך והאושר על פני הילדים שמתרוצצים בה.

אהה ופרט שולי, צמודה לה גינה מפננננקת.

אני עובדת על הדירה במרץ, צובעת, משייפת, מחליפה חיפויים, מורחת רוֹבָּה, משפכטל והכי חשוב נהנננננננת מהדרך, כי היא תהיה בסוף הקן החמים שלנו. 

כבר עכשיו אני משוגעת עליה.

פעם כאשר עבדתי כמהנדסת מזון במפעל, לפעמים היתה מתעוררת בי הקנאה בכל אותן הנשים שיכולות לבוא מתוקתקות  לעבודה. לק, שער מסודר, חליפה ועקבים.

אצלי זה הסתכם בחלוק לבן ארוך, שער אסוף בכובע רשת (משימה מורכבת בפני עצמה, שיש לך אפרו דעתני:)), משקפי בטיחות וכמובן נעליים סגורות ושטוחות.

הבוקר התבוננתי על עצמי במראה וחייכתי חיוך ענק. קלטתי שהבגדים שלי קצת מלוכלכים מטיח, השער פרוע והידיים מרוחות ברוֹבָּה. לא היה לי אכפת לרגע...להפך, הייתי 

מאושרת וגאה. פתאום הרוֹבָּה על האצבעות נראתה לי כלק הכי יפה בעולם.

במיוחד כשאני כל כך מרוצה מהתוצאה.

אז מה אתם אומרות? יפה לי לק מרוֹבָּה? 

המטבח לפני:

הסלון לפני:

חדר השינה לפני: